התורה אמרה בפשטות כי יש לציית לבית דין, והיא לא העלתה את השאלה מה יהיה במקרה שהם טועים. כאשר הרב אומר לנהוג בצורה מסויימת, אך אני רואה בבהירות שציות לו יגרום לבעיות, והרב אינו רואה את טעותו, האם ללכת בתמימות אחרי הרב, או שמא לנהוג על פי מה שאני חושב שהוא רצון ה' והתורה - נגד דעת רבותי?
המהר"ל אומר כי 'לא תסור' (י-יא) אינה פחות מצווה מכל מצווה אחרת: אתה מתלבט האם לנהוג אחרת מפסיקת הרב כי הרב טועה; אולם, ה' ציווה אותך לשמוע לו - אז המצווה של ה' עכשיו היא שתעשה טעות: זה מה שהקב"ה רוצה ממך כעת. דברי המהר"ל מחזירים אותנו לפשוטו של מקרא. התורה אמרה פשוט לעשות את מצוות בית הדין, בלי חכמות, לא לסור ימין ושמאל, אז כך עשה: אל תסור!
פתרון אחר לבעיה הולך בכיוון אחר, ואולי הפוך. יתכן שהשאלה הזו מביאה אותנו אל המקום הראשוני ביותר של העמידה הדתית לפני ה'. מערכות החוקים, הממסד והחינוך, לא ישחררו בסופו של דבר את היחיד מההכרעה הראשונה, היסודית, למי ולמה נתונה נאמנותו השלמה: לרב פלוני ולממסד, או לקב"ה ולתורה. מובן כי פעמים רבות, ואולי ברוב הפעמים, מה שהרב אומר, והתורה, וההלכה, ומה שהקב"ה רוצה - זה בדיוק אותו דבר. אולם, מבחינה מהותית השאלה בעינה עומדת, ולעתים יש רגעי הכרעה בהם אי אפשר להימלט מהעמידה הכנה ומההימור, כי איני יודע על מה אתן את הדין: על המשמעת העיוורת ועזיבת האמת, או על הפרת המשמעת ופגיעה בחכמים ובמצוות 'לא תסור'. גם מי שאומר 'הרב אמר - אז אני עושה בתמימות כמו שהוא אמר' מכריע הכרעה דתית ופנימית, אפילו אם הוא מדחיק אותה; גם אם הוא מעמעם את רגע ההכרעה - יש לו אחריות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון