בנים לא יומתו על אבות

"לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִיש בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (כ"ד, טז)

אמנם, בדיני התורה לא יעלה על  הדעת להמית בן בעוון אביו, אך דין זה מבקש להוציא מלבנו אפשרות שהייתה נהוגה בעמי הסביבה בזמן מתן תורה. כך כתוב בחוקי חמורבי (על פי תרגום לבנון, סעיפים 229-230):
"כי יבנה בנאי בית לאיש, ולא עשה מלאכתו באמונה, ונפל הבית אשר בנה והמית את בעה"ב - מות יומת הבנאי הזה. ואם את בן בעה"ב המית - את בן הבנאי הזה ימיתו".
תפיסת החוק הזה היא ככל הנראה תפיסה כלכלית; אם בנאי התרשל במלאכתו ועל כן פגע בבעל הבית, הרי שעונשו מוות. אולם אם בנו של בעל הבית מת כתוצאה מהתמוטטות הבית, הורגים את בנו של הבנאי. כאמור, ייתכן שהתפיסה המשוקעת כאן היא תפיסה כלכלית הרואה במיתת הבן פגיעה בכוח העבודה של המשפחה, והעונש הנו מידה כנגד מידה - פגיעה זהה בכלכלת משפחת הבנאי.
מכל מקום, על פי חוקי חמורבי ישנם מקרים שבהם יש להרוג את בנו של מבצע הפשע, ולא את הפושע עצמו. דומני כי הציווי המופיע בפרשתנו - "ובנים לא יומתו על אבות"- מתפרש כדברי הרשב"ם - כהסתייגות מפסיקה משפטית המענישה את הבן בשל חטאים שביצע אביו. החידוש בציווי זה קשור ככל הנראה לחוקים המקובלים בסביבה המסופוטמית בזמן מתן תורה. אין להרוג בשום פנים את בנו של מבצע הפשע, גם אם זהו המשפט המקובל, במקרים מסוימים, בעמי הסביבה.

תורתנו מעלה על נס את הרגישות המוסרית החובקת כל אדם וכל עמדה. אך באופן מיוחד היא מדגישה את הנורמות המוסריות הנדרשות בעולם משפטי, שבו נחרצים חייהם של בני אדם. מתוך השוואת נורמות המוסר העולות מתוך התורה לנורמות המוסר המקובלות במשפטי עמי הסביבה, מתחדדות עוד יותר הדרישות המוסריות העדינות של התורה, והעובדה שהכתוב אינו מוכן להתפשר ביחס לעניינים אלו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון