הוציאה ממסגר נפשי

קריאתו של דוד בפרק קמ"ב: "הוציאה ממסגר נפשי" אפשר לה להתפרש בכמה צורות:  בהוראה מושאלת על מצבו הכללי של דוד ועל מצוקתו, הדומים עליו כאילו הוא נתון בסוגר, בהוראה פשוטה במובן של בית-סוהר כנזכר בישעיהו מ"ב: "להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך", וכן בישעיהו כ"ד, מקום שמילת היחס "על" מחליפה את מילת היחס "אל": "ואוספו אספה, אסיר על בור, וסוגרו על מסגר", דהיינו "וסוגרו אל מסגר" – יכלאו בבית-הסוהר. ואילו הכותרת של פרקנו "בהיותו במערה" מובילה את המחשבה לכיוון נוסף, "מסגר" במובן של מקום עמידת המתפלל.

בנקודה זו אנו נוגעים בשאלה רחבה יותר, על דבר היחס שבין הכותרות שבספר תהילים לבין המסופר במקומות אחרים במקרא. בבעיה זו, מרובה הסתום על המפורש מכמה צדדים. יש שהכותרת עצמה אינה מחוורת, ואין הכרעה ברורה, לאן ולמתי יש לשייך אותה. יש שגם אם כוונתה ברורה, הקשר שבינה לבין גוף המזמור איננו מובן, ויש שניכרים הדברים, כי פה רמז המשורר למאורע ידוע ומסויים, אלא שלידינו לא הגיעו ידיעות עליו. בשאלות אלו תלויה במרבית המקרים הגישה לפירוש הפרק עצמו (וראה רש"י ע"ז כ"ד ע"ב בד"ה: "יתמא" ושם בתוס' ד"ה: "מזמורא יתמא").

כותרת פרקנו מפנה את תשומת הלב למסופר על דוד בספר שמואל. פעמיים נזכר שם הקשר למערה. בשמואל א' פרק כ"ב: "וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם", אבל פרט לציון העובדה בדבר התקבצות ארבע-מאות איש, לא נודעו לנו פרטים נוספים. לעומת זאת בפרק כ"ד בשמואל א' מסופר על מה שהתרחש במערה במדבר עין גדי. כאן התחוללה דרמה אדירה. "שלושת אלפים איש בחור מכל ישראל" בראשות שאול עוסקים במירדף אחר דוד ואנשיו "על פני צורי היעלים". הללו מחפשים מחבוא, כשאבד להם כל סיכוי הן במלחמה והן לבריחה, נסגרו עליהם כל האפשרויות, והם נמלטים ויושבים בירכתי המערה, כשגדרות הצאן, המצויות בסמוך, משמשות להם כהטעיה. והנה נכנס שאול למערה. אנשי דוד רואים זאת כהזדמנות חד-פעמית להיפטר משאול, להפסיק את הרדיפות אחריהם ולצאת למרחב. אולם, עמדתו של דוד היא חד-משמעית, אין הוא מוכן ליהפך מנרדף לרודף; ובאותה שעה הוא חושש אף מפני אנשיו, כפי שמבטא זאת המדרש:"למה ב' פעמים "קולי"? – אלא כך אמר דוד: "קולי אל ה' אזעק" – שלא אפול בידו. "קולי אל ה' אתחנן" – שלא יפול בידי" (מדרש תהלים קמב). בחשכת המערה מתנהל ויכוח עז "וישסע דוד את אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל שאול", ומפרש המלבי"ם: "הפריד אותם בדבריו, בל יקהלו נגד דעתו". דוד נתון במצב נוראי. שאול, הרודף אחריו, מצוי בפתח המערה, כשמחוצה לה שלושת אלפים חיילים, ובירכתי המערה אנשיו שלו, העלולים ליהפך בכל רגע למורדים ולרודפים אחר מנהיגם שלהם.

בנקודה זו אנו פונים שנית לפרקנו. במסופר על מערת עדולם (שמואל א כב) אין אנו מוצאים כל מתח שישבר את אוזנינו בדבר הקשר לתפילת דוד. לעומת זאת, מסתבר יפה פרק קמ"ב בתהילים על רקע ההתרחשויות במערת עין גדי (שמואל א כד). ברגעי המתיחות הגבוהה העומדת בחלל המערה, נעמד דוד בתפילה.

מטעמי ביטחון נעשה הכל בלאט. אבל דווקא השקט החיצוני הזה מבליט את כפילות קריאתו האילמת של דוד: "קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן".

סבור היה שהמערה תשמש לו מחסה, והנה כל צעד בלתי זהיר, כל רחש מיותר, עלול להסגירו בידי אלפי חייליו של שאול הפרושים מחוץ למערה. והמערה עצמה עלולה ליהפך בכל רגע למלכודת מוות, ומכאן תפילתו: "באורח זו אהלך, טמנו פח לי". ואילו הפסוק הבא: "הביט ימין וראה", אינו מתפרש כציווי אלא כקביעת עובדה, כשאביט ימין ושמאל אבדה לי כל תקווה. ואפשר שהכוונה לשתי האפשרויות שהוא נקלע ביניהן: ימין – שאול ואנשיו, ושמאל – אנשיו שלו, ואין הוא רואה מנוס מהם. לחץ אדירים זה, הוא שמוליד בשנייה את הזעקה האילמת בדממת המערה: "זעקתי אליך", "הצילני מרודפי, כי אמצו ממני".

כאן אנו שבים לפסוק שפתחנו בו: "הוציאה ממסגר נפשי". השורש "סגר" מופיע בספר שמואל בפרקים על נדודי דוד מספר פעמים: "ואתה הגדת היום, את אשר עשית אתי טובה, את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני" (שמואל א כד, י"ח); "ויאמר שאול – כי נסגר לבא בעיר דלתיים ובריח"... היסגירוני בעלי קעילה... ויאמר דוד: היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי ביד שאול ויאמר ה': יסגירו... ועתה לכל אות נפשך המלך לרדת – רד, ולנו הסגירו ביד המלך" (שמואל א כג). תכניתו זו של שאול להביא את דוד במסגר, עומדת לפני הגשמה אכזרית בדרך מפתיעה. המערה עשויה ליהפך לבית המסגר לדוד, ומכאן תפילתו: "הוציאה ממסגר נפשי" וכרמז לאנשיו, הסובבים אותו בויכוח החשאי, הוא מתבטא: "בי יכתירו צדיקים", לעומת המצב הנוכחי בו הם סובבים אותי ככתר וכדברי חבקוק (א, ד'): "רשע מכתיר את הצדיק".

באשר לכותרתו של הפרק "משכיל" אמרו במדרש שוחר טוב: "מהו "משכיל לדוד"? כשהיה שאול ודוד במערה, ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בחכמתו ולא בגבורתו, ומהו עומד לו – תפלתו, השכיל דוד וידע שאין טוב לו אלא תפילה, לכך נאמר "משכיל לדוד""

וראה עוד ב"אור יהל" ח"ג עמ' קע"ט: "קבץ דוד כל השכלתו בהיותו במערה, ומזה עשה תפילה" (וע"ע ב"אור יהל" כרך א', עמ' רכ"ט).

עומקה של הדרמה וגובהם של צלילי תפילת המעמקים הפכו את מערת עין גדי למושג מושאל. המתפלל בכל הדורות, בהתעטף עליו נפשו בעת מצוקה, ראה עצמו מבודד ונתון במסגר חשוך, ומשם פרצה זעקתו האילמת מתוך אמונה איתנה: "כי תגמול עלי".