כלחוך השור

בני ישראל חונים בערבות מואב והמואבים על פי תיאורה של הפרשה חוששים מפניהם. מואב יוזם פנייה אל זקני מואב ותוך הסברת האיום שבקירבתם של בני ישראל הוא מזמין את המדינים לחבור אליו ולהתמודד עם האיום הרובץ לפתחם.

כל הפתיחה לפרשה היא תמוהה. שימוש יתר בכינויים שונים של עם ישראל בתוך פסוק או שניים: ישראל, העם, בני ישראל והקהל. גם החשש מפני בני ישראל אינו מוגדר בבהירות וגם כל ההתנהלות מוזרה. אנו ננסה להתייחס למה שנמצא בלב הפסוקים הללו המופיע בדברי מואב עצמו בנסותו לנסח מה מטריד את מנוחתו. ההנחה היא שבני ישראל אינם מאיימים על הטריטוריה של מואב, וגם לא נראה שזה הנושא. וכך אומר מואב: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה"

דברי מואב הללו סתומים, מה בדיוק יעשו בני ישראל לסביבותיהם ומדוע נצרכת לשון עקיפה ובסופה גם משל, ומה מוסיף לנו המשל הזה?

משל הוא דרך ספרותית ייחודית שיכול לתפקד בכמה אופנים. הוא יכול להיות מטאפורה, דימוי, סמל או מיתוס. נדמה שהפרשנים השונים בחרו בדרכם כדי להבין כיצד מתפקד המשל כאן.

מטאפורה

במדרש במדבר רבה מתואר: "השור מה שור כחו בפיו אף אלו כחן בפיהן מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל אומה שנוגעים אין בהם סימן ברכה מה שור מנגח בקרניו אף אלו מנגחין בתפלתן"

המדרש משתמש בשור במובנו הרחב ומתאר מספר תכונות שלו: כוחו בפיו, ליחוך מכלה, וניגוח קרנים. כל אלו מקבילים לתכונות הקיימות בעם ישראל. השימוש בשור כמטאפורה מועיל כאן, כיוון שתופעת השור דומה מאוד לתופעת עם ישראל בעולם. היתרון של השימוש בשור הוא שניתן באמצעות המוחש הזה לטפל בהיבטים רוחניים הקיימים בעם ישראל. השור הרוחני הזה פועל בכח, עליונותו אינה מאפשרת התגוננות, והוא מאיים על כל סביבותיו גם אם אינו תוקף אותם ישירות אלא פשוט ניזון מפרי עמלם. הוא מותיר אחריו אדמה חרוכה. 

דימוי

לפי פירושם של דעת זקנים מבעלי התוספות יש לצמצם את התיאור הזה לכלל דימוי "כלחוך השור", אין לדבר על השור בכללותו כייצוג הולם לעם ישראל אלא על תכונה אחת שלו: הלחיכה. "לא היו יראים אלא שלא יהו שוללים ובוזזים את כל סביבותיהם ולהכי נקט לשון לחיכה" (לפס' ד).

לפי פירוש זה שמקורו במדרש אגדה בובר, הדימוי של לחיכת השור היא מדויקת ביותר. כיוון שעם ישראל אינו מאיים על המואבים ולא יוצא נגדם למלחמה. אבל, הוא מתכוון לנצל את השכנות איתם כך שיהיה ניזון מכל מה שיותירו הם בטעות סמוך לקירבתו. בדומה לתחושה שמסתובבים עכברים בבית. הם לא מהווים איום על החיים ואפילו לא על הרכוש. אבל התחושה היא שאין לדעת היכן הוא יכרסם בפעם הבאה. ויכולת ההתגוננות מפניו היא בעיקר בבעתה ובקפיצה על הכסא. זו התחושה שחשים המואבים אל מול בני ישראל שאינם מאיימים עליהם, אבל יוצרים תחושת אי בטחון וחוסר נוחות ואיום מתמיד על הסביבה החקלאית שלהם.

סמל

בזוהר השור האוכל מסמל את הגאולה. סמלי גאולה הם בפעמים רבות מבוססים על אכילה. "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש, ודלקו באש ואכלום". וכך גם מסביר בעל הטורים: "שמדבר בעניין הגאולה". יוסף נמשל לשור, ויוסף הוא אחד מסמלי הגאולה.

ההתייחסות כאן אינה לתכונה מסוימת או לשור כמטאפורה, אלא לסמל המוסכם של אכילה ושל כילוי או לאייקון של השור כיוסף. וכך שולח אותנו מואב לאיזור זמן אחר לגמרי. ולמחשבה על התגברות עם ישראל בעולם והשפעת הגאולה על העמים סביב.

מיתוס

בפירושו של ר' צדוק ניתן למצוא כיוון מעניין. הוא מתייחס אל הסיפור של השור הזה. השור אינו מתכוון לפגוע באיש. הוא אינו מודע לנזק הסביבתי שהוא גורם. הוא פשוט אוכל ומלחך עשב. הוא גם אוכל על מנת לשבוע ואינו משחית לחינם (אגרא דכלא בלק). זהו הסיפור המכונן של עם ישראל. עם ישראל בעצם קיומו בעולם, בעצם חיותו הוא משפיע על העולם, הוא אינו מותיר אפשרות אחרת. הוא מחלחל בעולם רעיונות של אמונה באל אחד, מחדד את משמעות הקדושה, ואת המוסר האלוקי. עצם קיומו הוא קיום מכלה, הוא מסלק את הטומאה ואת הרוע. כך עם ישראל מהווה איום קיומי על כל סביבתו גם מבלי שהוא פועל באופן אקטיבי אלא בעצם נוכחותו.

ייחוס ארבעה סוגי סגנונות ספרותיים לאותם פסוקים שופך אור גם על המקורות השונים לשנאת ישראל לאורך הדורות, למלחמת השוורים העקובה מדם. דרך מטאפורת השור הנוגח בתפילתו שכוחו בפיו בניגוד לשאר העמים שחיים בכח היא שנאת השונה, האיום הכלכלי והחברתי שהוא יוצר, כביכול מתארים את הזרות של עם ישראל. הוא תמיד ייחשב לעלוקה ולפרזיט, חי על חשבון אחרים. האיום בגאולה מייצג את השנאה על הרקע הדתי, ואילו האיום הרעיוני הוא איום תרבותי.

אל מול השנאה הלובשת ופושטת צורה אנו עומדים לפני ריבונו של העולם ומבקשים בכל דור ודור להפוך את הקללה לברכה.