על ידי הקרבנות, הקב"ה מורה לנו את הדרך לחזרה בתשובה. אך הקרבת הקרבן אינה העיקר, וההחלטה הסופית מוטלת על האדם - האם הוא רוצה להשתפר ולהשתנות?
הרמב"ן בהקדמתו לויקרא מביא טעם לכך שיש ספר שלם שמוקדש לענייני הקרבנות:
"צוהו בקורבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקורבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסילוק השכינה".
הספר הקודם, ספר שמות, הסתיים בהשלמת ההכנות באוהל מועד ובירידת כבוד ה' למשכן. לפי הרמב"ן, עוונותינו פוגמים בהשראת השכינה, ולכאורה הדרך לכפר עליהם היא הקרבת הקרבנות, כנאמר: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (א', ד).
עם זאת, ניתן לראות שהקרבת קרבנות בפני עצמה לא מספיקה על מנת להשרות בתוכנו את השכינה; הנביאים חזרו על המסר הזה מספר פעמים, וראש לכולם ישעיהו בתוכחתו המפורסמת (ישעיה א', יא-טו):
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים… ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו".
לפי פסוקים אלו ה' אינו מקבל את הקרבנות כשהם לא מלווים בשינוי של חיי המעשה, כשלא עושים תיקון ממשי.
אם כך, למה לא כתוב "וסמך ידו... וחזר בתשובה ונרצה לו לכפר עליו"? למה התורה השאירה פתח לאי הבנה, במקום להדגיש את התיקון המוסף הנדרש על הבאת הזבח?
ניתן להסביר שהקרבת הקרבן היא בעצם רק אמצעי להחזרת האדם בתשובה. שחיטת הבהמה וזריקת דמה הן פעולות שמזעזעות ומנערות את האדם מדרכיו. עם זאת, בחירתו החפשית של האדם היא האם לנצל את הטלטול הזה לעריכת חשבון נפש ולתיקון מעשיו, או להישאר באותו מקום.
הקב"ה מורה לנו את הדרך לחזרה בתשובה, אך סופה נשאר פתוח. ההחלטה הסופית מוטלת על האדם - האם הוא רוצה להשתפר ולהשתנות?
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער