מסע לעולם המתים

האמונה המצרית לגבי מוות מפורסמת ומוכרת- זה לא הסוף, ישנו עולם מתים בו ממשיכים לחיות ולהסתובב ולהמשיך את מה שעשית בעולם הזה. מכאן חשיבות החניטה, בניית הפירמידות כארמונות מוות למלכים וקבורה של חפצי ערך ומנחות שילוו את הנפטר בעולם המתים.

לא פלא אם כן, שיחזקאל בוחר להמחיש למצרים את חדלונו של האדם וחדלונם של ממלכות, דרך 'סיור' בעולם המתים.

פרעה בטוח שההכנות והפולחנים שעושים בני עמו יזכו לו ולאנשיו חיי נצח בעולם המתים, ואילו שאר העמים פשוט יאבדו לעולמים. בסיפור שמתאר יחזקאל, פרעה יורד אל השאול ורואה שם אחד אחד את כל האומות שהובסו על ידי מלך בבל - אשור, עילם, משך ותובל, אדום וצידון. כולם יחד, נופלים אבודים "חללי חרב". מעצמות ועמים פשוטים שכובים זה ליד זה ו'נושאים כלימתם' בהבנתם את קטנותם ואת חוסר המשמעות של עוצמתם על פני האדמה.

גם פרעה, שהתגאה ובטח בכחו מול בבל, והתהדר בייחודו על פני העמים חווה מעין אכזבה וכלימה, מושכב בין גוים 'ערלים' (כינוי גנאי לעומת המצרים שעל פי עדויות רבות היו מולים) ואובד יחד אתם.

יחזקאל מתאר את פרעה 'נִחַם עַל-כָּל-הֲמוֹנֹה'. ניתן לפרש זאת בשתי דרכים:
האחת- שפרעה מנחם עצמו בראותו שכל הגויים הושכבו יחדיו את יורדי בור, מנחם עצמו שלפחות אין טוב ממנו ומתנחם בצרת הרבים.
אך הדרך השניה להבין זאת תשלים את התמונה טוב יותר- פרעה 'נִחַם' במשמעות 'מתחרט'. הוא מתחרט על המרדף אחר כבוד, כיבושים ושליטה. הוא מתחרט על גאוותו ומרידתו בבבל, ועל המלחמה המיותרת שנלחם. שכן בסופו של דבר כפי שמתגלה לעיניו- "כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל". וסוף כולם לאבדון.