שה פזורה ישראל

פעמיים בפרק נמשל עם ישראל לצאן. בראשית הפרק מתואר העם כצאן אובדות כאשר רועיהם של הצאן הם המנהיגים הכושלים: "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי, רֹעֵיהֶם הִתְעוּם" (ו), בהמשך מתואר העם כ'שה פזורה' שיום יבוא וא-לוהים ישוב ויקבץ - "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" (יז) אומר הנביא, והקורא קצת מתבלבל. איך שֶׂה מתפזרת? אולי שֶׂיות פזורות? אולי צאן פזור? חלק מהמפרשים יסבירו שהמילה 'פזורה משמעה' - אבודה; שיה אחת תמימה שנטשה את העדר והיא עכשיו 'פזורה'. אחרים יסבירו שהשה הוא כינוי לעדר כולו שהתפזר בלחץ הטורפים שקמו עליו. הקורא מתלבט בין השה לבין העדר וחש את הבלבול והפיזור של החיה החלשה והתמימה, חסרת המגן.

המדרש בויקרא רבה (פרשה ד) עוסק בפסוק "נפש כי תחטא" (ויקרא ה', כא). במהלך הדיון עולות שאלות שונות על מהותה של הנפש ועל היחסים המורכבים שבין גוף לנפש. החיבור של שני המרכיבים באדם ליחידה אחת מעורר את הדרשה הבאה שגם היא עוסקת ביחידה אחת המורכבת מפרטים:

"תני חזקיה: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ', יז) נמשלו ישראל לשה; מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין, "האיש אחד יחטא (ועל כל העדה תקצף)" (במדבר ט"ז, כב)".

המדרש מנצל את הצרימה שבצירוף "שה פזורה". עם ישראל, אומר המדרש, מורכב מפרטים רבים, אך הוא יחידה אחת. הוא עדר שלם, אך הוא גם שה אחד. ועל כן כשאבר אחד פגום, השה כולו סובל. לא האריות הם שפיזרו את העם, רומז המדרש, אלא החטא. הפיזור החיצוני הוא תוצאה של פיזור פנימי. כאשר יחזור העם ויתקבץ תשוב ההרמוניה הפנימית ותוסר הפגימה - "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲו‍ֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (כ).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

באדיבות אתר 929