היחס למצוות

היהדות כוללת פרטים רבים, וזה לכאורה מקשה על האדם שמקיים את אותם פרטים כולם. אבל כל אדם החי בחברה יש לו הגבלות, כך הוא טבע הבריאה, לכל אדם הגבלות שונות הבאות מן הטבע, הגבלות ביולוגיות, פיסיות. אלו הם חוקי חיים המגבילים את האדם. ועל אף המגבלות, אדם נורמלי אינו חושב לפרוץ את אותם גדרות עולם, משום שהוא יודע שכך הוא סדר העולם הנורמלי, יודע הוא שהוא כאדם מוגבל בזמן ובמקום, ועל זאת אין הוא אומר שזה מכביד עליו, משום שזה הוא הנורמלי.

ההתמרמרות כלפי קשיים שונים אינה נובעת ממהות הקשיים אלא מתוך יחס האדם אל הקשיים. כאשר אדם מרגיש שהקשיים הם נורמאליים אין זה מכביד עליו. מה ששייך לנו אינו מכביד עלינו. לא הפרטים עצמם מכבידים, לא כמותם היא המשפיעה על הרגשת האדם, אלא יחסו של האדם אל הפרטים. כשהוא רואה את הפרטים כזרים לו, כבלתי נורמליים, כבלתי טבעיים – אז הוא רואה את הפרטים כמכבידים. כאשר קרוב הדבר אל פיך וללבבך, כאשר ברור לו שהוא דבק בפרטים, אז לא עולה על הדעת בכלל להתמרד נגד הפרטים.

והנה, כל הפרטים שביהדות, כל המצוות כולן שייכות לאדם, הן נורמאליות לאדם וחיוניות לו. אחדות יש בתורה ובבורא. אחדות זו הביאה את הפרטים כולם ומאירה על כולם. ידיעה והרגשה זו מקרבת את הפרטים והופכת אותם לנורמליים. כאשר אדם רואה את הפרטים "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (כ"ח, יג) אז הוא רואה את הפרטים כבלתי נורמליים וממילא מכבידים, מה שאין כן כשהוא רואה את היהדות הכוללת את כל הפרטים.

(מתוך הספר "דבר אחד מדבריך")

הרצי"ה קוק - הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891-1982), בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. עסק רבות בלימוד תנ"ך, אמונה וגאולה ברוח תורתו של אביו.