מבנה ספר יואל

נבואת יואל היא מן הקטנות שבתרי עשר ולא נתפרש בה זמנו של הנביא. וגם לא הייתה בידי הקדמונים מסורת על עניין זה. ואין לחשוב שמסדרי תרי עשר סידרו את יואל בין הושע ובין עמוס משום שסברו, שהיה יואל מתנבא בזמן הושע ועמוס. הדעת נותנת, שיואל סודר בין שני הנביאים האלה משום שלשונות נבואותיו יוצרות כעין גשר מעבר מן נבואות הושע אל נבואות עמוס. נבואות הושע מסתיימות בהבטחה לברכת היבול "יחיו דגן ויפרחו כגפן" (הושע י"ד, ח) ונבואות יואל פותחות בתיאור הארבה המשחית את היבול: "כי שודד דגן... הגפן הובישה" (יואל א', י-יב). ועוד: הושע מסיים את נבואותיו בקריאה לתשובה: "שובה ישראל עד ה' אלהיך... ושובו אל ה'" (הושע י"ד, ב-ג), ויואל בהמשך נבואותיו על הארבה קורא אף הוא לתשובה בלשון דומה: "וגם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם... ושובו אל ה' אלהיכם" (יואל ב', יב-יג) והלשון שסמוכה לסיום נבואות יואל היא לשון פתיחת נבואות עמוס. בסיום נבואות יואל: "וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו ורעשו שמים וארץ" (יואל ד', טז). ובפתיחת נבואות עמוס נאמר: "שנתיים לפני הרעש, ויאמר, ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" (עמוס א', א-ב). ועוד: בהמשך הדברים שם בסיום יואל נאמר: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וכל הגבעות תלכנה חלב" (יואל ד', יח). וסמוך לסיום נבואות עמוס נאמר: "הנה ימים באים... והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמוס ט', יג). נמצא שהפרשה המסיימת את נבואות יואל משמשת כעין מסגרת לקובץ הנבואות של עמוס. אין בכל הדברים האלה ללמד על זמנם של הנביאים האלה, אבל יש בהם ללמד על כוונת המסדרים את סדר נביאי תרי עשר: הושע, יואל, עמוס.

קובץ נבואות יואל נחלק לשני חלקים, וחלוקה זאת ניתנת להיעשות בשתי דרכים, שאינן חופפות זו את זו. הדרך האחת היא לחלק את הנבואות על פי תוכנן. יואל עוסק בנבואותיו בשני עניינים: בשני הפרקים הראשונים הוא מדבר על הארבה, ובשני הפרקים האחרונים הוא מדבר על הגויים, שיבואו באחרית הימים אל ירושלים ויפלו שמה. החלק הראשון מסיים: "וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם" (יואל ב', כז). והחלק השני מסיים: "וידעתם כי אני ה' אלהיכם שוכן בציון הר קודשי והייתה ירושלים קודש וזרים לא יעברו בה עוד... ויהודה לעולם תשב" (יואל ד', יז-כ). והדרך השנייה היא לחלק את הנבואות על פי לשון המדברים בהן. מראש הספר הנביא מדבר על ה' בלשון נסתר: "וה' נתן קולו" (יואל ב', יא) וכיוצא בזה עד: "ויען ה' ויאמר לעמו" שבראש פסוק יט שבפרק ב. ומשם והלאה עד סוף הספר – ה' מדבר בלשון מדבר בעדו: "הנני שולח לכם" וכן הלאה עד סוף יואל: "וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן בציון" (יואל ד', כא). נמצא שהפסקה האחרונה של החלק הראשון על פי התוכן היא הפסקה הראשונה של החלק השני על פי לשון המדברים, והנבואות על הגויים נאמרות מפי ה' כאילו בהמשך רצוף לנבואות על הארבה.

יש גם לשונות דומים בנבואות על הארבה ובנבואות על הגויים כגון: בנבואות על הארבה נאמר: "לפניו רגזה ארץ, רעשו שמיים, שמש וירח קדרו, וכוכבים אספו נגהם" (יואל ב', י). ובנבואות על הגויים נאמר: "שמש וירח קדרו, וכוכבים אספו נגהם, וה' מציון ישאג, ומירושלים יתן קולו, ורעשו שמיים וארץ" (יואל ד', טו-טז). ועוד: הנביא מדמה את הארבה לצבאות אויבים הבאים ברכב ובפרשים: "כמראה סוסים מראהו, וכפרשים כן ירוצון, כקול מרכבות, על ראשי ההרים ירקדון... כעם עצום, ערוך מלחמה" (יואל ב', ג-ד). על יסוד כל זה סברו מפרשים רבים, שהארבה שבנבואות יואל אינו ארבה ממש, אלא משל לאויבים רבים, שיבואו באחרית הימים על הארץ, האויבים שבלשון האגדה מכונים "גוג ומגוג". אולם אין סברה זו מתקבלת על הדעת, ואין היא מתיישבת על לשונות הכתובים. התיאורים על הארבה, צורת הופעתו והתנהגותו הם תיאורים מציאותיים ממש. ויש עוד איתנו זקנים החיים עימנו היום, שזוכרים את הארבה, שהיה בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. והם מעידים ומספרים שמכת הארבה, שראוה בעיניהם, הייתה מתאימה להפליא לתיאורים הכתובים בנבואות יואל. יש איפוא לומר, שחזה יואל את חזון הגויים הנלחמים באחרית הימים בדימויים שמיוסדים על התופעות שנראו ממש באותם הימים במכת הארבה.

את הנבואה על הארבה סיים יואל בהבטחה טובה: "ואכלתם אכול ושבוע... וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם" (יואל ב', כו-כז). והנה, אפילו נתקיימה ראשית הבטחה זו במלואה, והיה שובע גדול לאחר הסתלקות הארבה, סופה של ההבטחה ודאי שעוד לא נתקיים, שהרי הגויים אויבי ישראל עלולים לחרף את ישראל ולהעטות עליו בושה וכלימה, אף כשאין ארבה בארץ. ודווקא השבע הגדול שבארץ והיבול המבורך עשויים לפתות את הגויים אויבי ישראל לעלות על ארץ ישראל ולנסות לכובשה. משום כך הוסיף יואל לאחר נבואתו על הארבה נבואה על הגויים העתידים לעלות על ארץ ישראל, ונבואה זו ערוכה בלשון הנבואה הראשונה על הארבה, ללמד את בני ישראל לקח, כי ה' אלוהי ישראל מושל בברואים כולם. כמו שהוא מושל בכוחות הטבע – בארבה – כן הוא מושל בחברה האנושית, וכמו שהוא מציל את עמו ישראל מפגעי הטבע כן הוא מצילו מהגויים הרשעים. וכמו שהובטחה ברכת יבול האדמה ושובע לאחר הסתלקות הארבה, כן הובטחה ברכת שפע ושובע לאחר כליון צבאות הגויים, שעלו לכבוש את ארץ ישראל: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים" (יואל ד', יח), וסיום הדברים: "ויהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור, וניקיתי דמם לא ניקיתי, וה' שוכן בציון" (יואל ד', כ-כא).