מה משמעות קללת איוב את יומו? (ג)

שבעה ימים ושבעה לילות ישבו רעי איוב אשר באו לנחמו ושתקו. ואיוב יכול היה לבאר את שתיקתם ברצונם לקיים את המנהג של שבעת ימי אבלות. אבל כאשר עברו ימי ה'שבעה', והרעים המשיכו בשתיקתם, הבין איוב, כי הם שותקים, מפני שאינם יכולים לנחם, וזה הגביר את צערו של איוב, עד שלא יכול עוד לכבוש את דבריו. וכן הכתוב אומר: "אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו" (איוב ג' א). וכל הייסורים שבאו על איוב מכוונים היו מטעם השטן כדי להביא את איוב לקלל את אלוהים, או בלשון הנקייה שבסיפור שבפתיחת ספר איוב, "לברך את אלהים". והנה, עתה,  כאילו השיג השטן את מטרתו: איוב פתח את פיהו וקילל, אבל בסופו של דבר נתברר, כי הישגו של השטן היה מדומה. איוב אמנם קילל, אבל לא את מי שרצה  השטן שיקלל, אלא את יומו.

יש הסוברים שמקור המושג הזה של קללת היום באמונות של האסטרולוגיה, שיש ימים "טובים" שמעשים שנעשים בהם מצליחים, ולעומתם יש ימים "רעים" שהמעשים שנעשים בהם אינם מצליחים. ולפי דברי האסטרולוגים הימים ה"טובים" הם ימים מבורכים ואילו הימים ה"רעים" הם ימים מקוללים. ואולם מסתבר שאף אם האסטרולוגים היו משתמשים בלשון זו, ודאי הדבר, שאצל איוב הלשון הזאת היא רק מליצת פיוט, ולא חשב כאן איוב על האמונות האסטרולוגיות, כשם שכשאנחנו מברכים היום איש את רעהו ב"מזל טוב", אין אנחנו חושבים כלל על המשמעות המקורית של ברכה זו, שהיא מיוסדת על אמונת האסטרולוגים שלכל אדם ולכל מעשה יש "מזל" – כוכב או קבוצת כוכבים – המשפיעים עליו לרעה או לטובה.

אפשר שהלשון "ויקלל את יומו" האמורה בפסוק הפתיחה לדברי איוב אינה מוסבת רק על הדברים שבפרק הזה בלבד, אלא על דברי איוב שבכל הספר. ולפי זה "ויקלל את יומו", פירושו: קילל את גורלו או את כל תקופת חייו, כאילו אמר: "אוי לי שעלתה בימי כך". על כל פנים, הקללות שבפתיחת תלונת איוב מכוונות ליום הולדתו של איוב: "יאבד יום אולד בו". ובהבנת משמעות הקללה הזאת יש שלוש אפשרויות:

 אפשרות אחת היא שאיוב מקלל את יום הולדתו החוזר מידי שנה בשנה בתאריך קבוע בלוח השנה, וקילל איוב, שבכל שנה ושנה כשיבוא היום הזה יהיה בו חושך וכן הלאה.

אפשרות שנייה היא, שאיוב מקלל את היום שנולד בו ממש. ואף על פי שהיום הזה כבר חלף ועבר, הרי לפי הדימוי הפיוטי, הימים שעברו לא אבדו כליל מן המציאות אלא גנוזים בנבכי ממד הזמן, והקללה של איוב מיועדת, בלשון הפיוט, לשנות את מצב יום הולדתו של איוב במקום שהוא גנוז  שם.

והאפשרות השלישית (והיא הקרובה ביותר לדרך פשוטו של מקרא), שהקללה של איוב את היום שנולד בו אינה קללה ממש, אלא זעקה על מה שכבר עבר ואין להשיבו. והלשון "יאבד יום אולד בו" משמעה: הלוואי והיה היום שנולדתי בו אובד, ולא היה יום כזה במציאות בכלל, ואז לא הייתי אני בא לעולם. והכוונה, שאיוב אומר: טוב היה לי אילו לא נולדתי. ואף על פי שכל הקללות אמורות בלשון עתיד: "יאבד יום... יהי חושך... אל ידרשהו" וכן הלאה – בלשון המקרא צורות העתיד האלה מביעות משאלות לשעבר שאינן יכולות להתקיים. וראיה לדבר, הקללות שקילל ירמיהו את יום הולדתו ואת האיש שבישר לאביו את דבר הולדתו. הקללות האלה דומות לקללות שקילל איוב את יומו. וכך אמר ירמיהו הנביא: "ארור היום אשר יולדתי בו, יום אשר ילדתני אמי, אל יהי ברוך, ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר, יולד לך בן זכר" (ירמ' כ' יד). הרי אין להעלות על הדעת, שהקללה לאיש המבשר היא קללה לעתיד פשוטה כמשמעה. הרי קרוב הדבר שבשעה שאמר ירמיהו את הדברים האלה, היה האיש שבישר את הולדת ירמיהו עוד בחיים, ואיך יקלל אותו ירמיהו קללת חינם? אלא ודאי הדברים הם מליצה שכוונתה: הלוואי ולא היה האיש הזה מבשר את בשורת הולדתי. ואף את דברי איוב יש להבין בדרך זו, שהכל הוא משאלה לשעבר. כלומר: הלוואי ולא הייתי אני איוב נולד. ויש הבדל חשוב בין קללות איוב לבין קללות ירמיהו. ירמיהו מקלל את יום  הולדתו ואת האיש שבישר את הולדתו, ואילו איוב מקלל את יום הולדתו ואת ליל הריונו: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר". כמו שירמיהו מקלל את מבשר הלידה, כך איוב מקלל את מבשר ההיריון. ואולם מבשר הלידה הוא אדם, ואילו מבשר ההיריון הוא הלילה, משום שאת רגע ההיריון אין שום אדם יכול לדעת ורק הלילה שאירע בו הדבר הוא היודע, והוא היכול לבשר על כך.

מבנה מיוחד ניכר בסדר קללות היום והלילה. הקללות ערוכות בשבעה פסוקים: הפסוק הראשון כולל קללה ליום וללילה. לאחר מכן באים שני פסוקים ובהם קללות ליום, ולאחר מכן באים ארבעה פסוקים ובהם קללות ללילה. נמצא שהקללות הולכות ונכפלות: אחת ליום וללילה, שתים ליום, וארבע ללילה. וסכום הקללות – שבע , מספר חשוב מאוד בענייני קללות.

אין באפשרותנו לתת כאן פירוש מפורט על כל הקללות האלה. אבל נעיר כאן הערות אחדות: בקללות הלילה נאמר: "אל יחד בימי שנה, במספר ירחים אל יבוא, הנה הלילה ההוא יהי גלמוד, אל תבוא רננה בו". הצורה 'אל יחד' שמבחינה דקדוקית היא קשה במקצת, באה במשמעות כפולה: מלשון "ייחוד": אל ייחשב ביחד עם כל ימי השנה, ומתאים לקללה הסמוכה לה: "במספר ירחים אל יבוא". ומלשון חדוה=שמחה: אל ישמח הלילה הזה בימי שנה, כלומר: לא יהיה הלילה הזה בין הלילות השמחים שבשנה, ומתאים לקללה שבפסוק הבא: "אל תבוא רננה בו". והכוונה שלא יעשו בני האדם בלילה הזה שם חגיגת שמחה, ולא ישמיעו בו קול שמחה ורננה. והקללה ללילה "במספר ירחים אל יבוא", משמעה: שלא יחשבו את הלילה הזה במספר ימי החודש. בלשון הדיבור של ימינו אפשר לומר, שיתלשו מן לוח השנה את הדף שבו רשום היום הזה.

ודבר הראוי לשים לב אליו, שסיים איוב את סדר הקללות ליום וללילה בלשון "ואל יראה בעפעפי שחר". ואף על פי שהדברים נאמרים בלשון קללה נמרצת, סיים איוב בהזכרת השחר, שהוא סמל המזכיר שמתוך המצוקה, מתחיל הנצנוץ של אור התקוה.

השיחה הוקלדה ע"י שרה פריד